| Send to Print | Close Window |
 |
Ruth - רות By Hannah Herzberg-Piness מאת חנה הרצברג-פינס |
קטע מהספר "רות" מאת
המחברת חנה הרצברג-פינס ז"ל המביאה את סיפור הקרב של רמות נפתלי מזווית
ראייה נשית.פרק 23כשרות מתעוררת מרעש מוזר, מוכר, היא לא הספיקה לישון הרבה. יורים, בדיוק מעל לראשה! קודם שריקה זזזזזז… ובום! ושוב, שריקה ובום. היא מייד יושבת זקופה במיטה.בין רגע היא לבושה. מחשבותיה הראשונות הן על יצחק. מאיפה היריות האלה? מההר? זזזזזזזזז … בום! ולמעלה יש רק שמונה אנשים! מה הם יכולים לעשות נגד קבוצה גדולה? היא מביטה בשעון היד שלה. כמעט ארבע. פולט עדיין במגדל. היריות מתחזקות; נופלים חלקי לבנים מהקיר. מה צריך עכשיו לעשות? בחוץ, בעלות השחר, היא שומעת ריצות וצעקות. זאת אינה מתקפת צלפים רגילה. זאת המתקפה שחיכו לה… נראה פתאום שהאש מגיעה מכל עבר. מהמגדל מתחילה מכונת הירייה לירות. בחוץ היא שומעת זעקות פחד וקריאות לעזרה. "עזרו לי! עזרו לי! נפצעתי. פנו אותי מכאן! עזרו לי! מי זה שצועק? האם זה לא בעלה של חנה? אנשים רצים מסביב בלי סוף. הכדורים שורקים. "מהר! אלונקה!" היא שומעת. הזעקות נחלשות. הנשים המבוהלות פותחות בזהירות את דלת החדר ויכולות עכשיו לראות מה קורה במרכז המתחם. היכן כולם? נראה שהבחורים הלכו לאייש את המוצבים. לפתע נכנס הרופא בסערה. "אתן נשארות כאן ומכינות מיטות לפצועים. אני אהיה בצד השני. יש לי כבר עזרה. בינתיים אין צורך! דאגו שהכל יהיה מוכן." והנה הן עומדות, לא יודעות מה בדיוק לעשות. בית חולים שדה כבר הוכן בחדרים שבצד השני של המסדרון. כיצד יכולות הן לעזור? אין כל הפוגה בירי. הן מתיישבות על הרצפה, הידיים מעל הראש, להגנה … ליד רות יושבת שושנה. בזמן האחרון עבדה רות אתה במטבח, אבל הן לא התקרבו הרבה זו לזו. בחורה משונה היא ומסוגרת בתוך עצמה, שאיבדה את כל משפחתה באושוויץ. היא נשואה לשלום. "איפה שלום?" שואלת רות בין גשמי הכדורים. שושנה מראה בראשה לכיוון ההר. "על ההר". "גם יצחק," לוחשת רות. "האם את חושבת…" שושנה מרימה כתפיים. בחוץ הרעש גובר. רות עומדת, יושבת, שוב קמה והולכת אנה ואנה בתוך החדר הקטן. "הלוואי ויכולנו לעזור, אני לא יודעת מה לעשות." זזזזזזזז… בום! "כרגע אין לך מה לעשות, מוטב שתשבי בשקט" אומרת שושנה. עוד ריצות, זעקות וצעקות. … זאת ממש מלחמה – חושבת רות. אנחנו בחזית. ויצחק… פתאום היא יודעת בוודאות שיצחק מת. אין ספק שהבחורים למעלה מכותרים. מה יכולים שמונה איש כבר לעשות? הוא נרצח. תחושה מוזרה של ריקנות שולטת בה. יצחק מת. שוב אין לה איש בעולם. והיא לא רצתה ילדים. עכשיו מאוחר מדי. מוזר שהיא יכולה לחשוב על הדברים האלה, שעה שאבק ושברי בטון מהתקרה עפים סביבה. אולי היא יכולה בכל זאת לעזור, לתת סיוע לפצועים. להמתין כאן באפס מעשה, אין נורא מזה. אולי תוכל להביא לחולים משהו לשתות. על ברכיה היא יוצאת מהחדר אל המסדרון, למקום שממנו היא יכולה לראות את חדר האוכל. רק עכשיו היא רואה מה חוללה המתקפה; השמשות נופצו, בכל מקום מפוזרים שברי זכוכית וחלקי בטון… בחדר האוכל, שאותו חשבו לבטוח, נפרצו פתחים גדולים. עכשיו היא כבר לא פוחדת. מה עוד יכול לקרות לה? יצחק הרי מת. זזזזזזזזז. היא לוחצת את עצמה פרקדן על הרצפה. בום! כתגובה רועשת מכונת הירייה. היא זוחלת לחדר שהפך לבית חולים, ופותחת את הדלת בזהירות. לרגע היא מביטה, משותקת, וסוגרת שוב את הדלת. שלוש גופות נמצאות שם. רות יודעת שהם מתים. היא רואה תחבושות מוכתמות בדם. שקט מקפיא שורר שם. היא הולכת לדלת הבאה. שם חובש הרופא פצועים. דם בכל מקום, גל של בחילה עובר בה. בום! הקירות רועדים. שברים נופלים למטה. "האם אוכל לעזור?" "חזרי!" כועס הרופא. "הרי אמרתי לך להישאר בחדר ולהכין מיטות! האם החדר השני כבר מוכן? עלינו לצאת מכאן! האש ממוקדת בדיוק לנקודה הזאת!" זזזזזזזזיייייט … בום! אחד הפצועים תופס את רגלו, נאנק מכאב. "מהר!" דוחק בהם הרופא. "כל מי שיכול ללכת, שילך אחרי רות!" רות זוחלת חזרה אל החדרים האחרים. עכשיו יש לה מה לעשות.. היא סוחבת מיטות וסדינים, חובשת, מזריקה ומנחמת במלה אחת את הפצועים. מספר הפצועים, שמגיעים מדדים, גדל והולך. אין עוד מקום בחדרים הקטנים האלה. שני פצועים שוכבים במיטה אחת, ולאלה שאין להם מקום במיטה מכינים מקום על הרצפה. "מי מת?" שואלת רות את אחד החברים הפצוע בזרועותיו. "איך את יודעת…" הוא מתחיל, אבל רות שותקת. כיצד תוכל לספר על הדבר הנורא הזה, שראתה בחדר ההוא? הרופא עובר ליד כמה פצועים השוכבים על אלונקות. "אני מקווה שאלה האחרונים. חלק גדול מהקיר נשבר. צריך להביא לכאן את חומרי החבישה. אני חושב שנהיה זקוקים לכל המלאי!" רות שוב זוחלת על בטנה לאורך המסדרון הארוך ולוקחת קופסה עם תחבושות. בדיוק כשהיא יוצאת מהחדר, קורסת התקרה. בחזרה בחדר החולים היא פוגשת את פולט, שעומדת שם חיוורת לחלוטין, שחורה מאבק ועשן, ומביטה קדימה. "פולט, תודה לאל. איך הגעת הנה?" "אל תשאלי." הוא אומרת, שקטה בצורה מוזרה. "היה נורא! ממש נורא!" היא לוחשת. "מרדכי מת. קיבל כדור בצוואר. עמדתי לבד למעלה. אני לא יודעת איך ירדתי במדרגות כשהכדורים שרקו מסביב לאוזניי. לא ראיתי את דוד, אבל אומרים שהוא בסדר. הוא עסוק כל הזמן בקליטה ושידור. איפה יצחק?" "על ההר." פולט לא שואלת יותר. שוב יש ירי, הפעם חזק יותר. ויש קולות מסוג חדש. רעשים כבדים, עמוקים נשמעים במרחקים, אחר כך שריקה וקול נפץ אדיר. "אלה תותחים," היא שומעת מישהו אומר. " שני משוריינים עולים לכיוון שלנו," יודעת פולט לספר. "הם כבר למטה, ליד גדר התייל. כאן, מהפתח הזה, אפשר לראות אותם." רות נלחצת אל הקיר, ורואה דרך חור הירי שני משוריינים מתקרבים. פתאום היא נתקפת פחד. מה יקרה אם המקום ייכבש? ישחטו אותם! אסור שזה יקרה! עליהם להגן על עצמם עד הסוף. אחד המשוריינים עומד כבר קרוב לגדר התייל. פתאום יוצא ממנו עשן. המשוריין נפגע. קריאות שמחה נשמעות מכל עבר. לנשים יש עבודה רבה. הן מביאות מים לפצועים; מצב הרוח מרומם. הירי פוחת מעט. פתאום שומעת רות מבחוץ את קולו של חיים. חיים? האם הוא לא אמור היה להיות על ההר, יחד עם יצחק? היא בטוחה בזה. איך אפשר… חיים כבר נכנס. "רות, יש לך דרישת שלום מיצחק. הוא בריא ושלם. הצלחנו לרדת מההר. הוא דואג לך מאד." החדר מסתובב יחד עמה. אנחת הקלה נפלטת מגרונה. "וחשבתי…" "אני צריך ללכת. ברגע שיכול, יגיע אליך." כבר שלוש אחר הצוהריים כשיצחק מנצל רגע של הפוגה כדי להשאיר את המוצב כמה דקות לאחרים. הוא מצמיד את רות בחוזקה אל ליבו. "רות, כל כך דאגתי לך!" "חשבתי שנהרגת," בוכה רות, כשראשה על כתפו. "יצחק, יצחק! איך הצלחת לרדת למטה?" "זה סיפור שלם, אין לי זמן לזה עכשיו. עלי ללכת שוב, רציתי רק לראות אותך לרגע!" הוא מנשק אותה ומלטף את לחיה. "בעלה של חנה מת," הוא אומר בשקט. היא נדה בראשה. "אני יודעת." "רות, אני אוהב אותך. את אמיצה. להתראות!" "להתראות." ובעודו חוזר למוצב שלו מתחדש הירי. פגיעה ישירה בחדר האלחוטן . דוד, בעלה של פולט, מנסה להמשיך בעבודתו וקולט ללא הרף את השדרים המגיעים מלמטה. "החזיקו מעמד. תגיע אליכם עזרה. החזיקו מעמד! נבוא לעזור לכם. תמשיכו. נהיה אצלכם בכל רגע!" אבל עכשיו יש התפוצצות חזקה שנייה. דם זורם מתוך פצע שנפער ברגלו של דוד. פולט רצה אליו וסוגרת את הפצע בלחיצה. מכשיר השידור מקולקל, עכשיו נותק הקשר האחרון. שני החדרים שעדיין שלמים מלאים בפצועים. רות עומדת עם עוד מישהו ליד פתח הירי. שני רובים יש להם, רובים צרפתיים ישנים עם מחסנית לחמישה כדורים. רות ממלאת כל פעם את המחסנית של רובה אחד שעה שהוא יורה בשני. ואז הם שומעים את הרעש של מטוס מתקרב. האם יפציצו אותם, בנוסף לכל? מה יהיה הסוף? פתאום התפוצצות אדירה. ועוד אחת. הקרקע רועדת מתחת לרגליהם. ואז שקט מוזר. הם מביטים זה בזה, עדיין לא קולטים. שורר שקט! הירי הופסק. אם כך, זה היה מטוס שלהם שזרק את הפצצות. אולי הוא פגע בתותח… אולי הערבים התחילו לפחד. מכל מקום, שקט עכשיו, שקט משונה. תחילה כל אחד נשאר במקומו, אבל אחרי שהשקט נמשך חצי שעה, ואחר כך שעה שלמה, ועדיין לא נשמע ירי, מעיזים לצאת מהמוצבים. עכשיו כמעט חושך. מעוררי פלצות נראים קווי המתאר הכהים של המבנים ההרוסים לנגד השמיים. בכל מקום גושי בטון ושברים. לכולם טעם רע בפה מאדי חומר הנפץ ומהאבק. הם אומדים את הנזק. הוא גדול יותר מכפי שחשבו. ארבעה מתים; חמישה עשר פצועים. החדר של רות הרוס לחלוטין מפגיעה ישירה. אבל זה אינו מטריד אותה ברגע זה. היא עומדת קרוב ליצחק והוא מספר לה על המתקפה, שהחלה מוקדם בבוקר; כיצד הוא ישב לבד במוצב הראשון כאשר ראה פתאום מרחוק מאות ערבים מנפנפים וצועקים. כיצד ניסה לירות אבל מכונת הירייה נתקעה. כיצד זרק רימוני יד, שהראשון מהם לא התפוצץ. אולי שכח לשלוף את הנצרה. ברימון השני שלף את הנצרה, ספר עד שלוש וזרק. שוב ללא תוצאה. אבל הערבים שממולם צנחו ארצה. את הרגע הזה הוא ניצל כדי לסגת למטה, תוך כדי ירי. כשהיה במחצית הדרך, ראה שהחברים שלו כבר החלו בדרך חזרה. כיוון שהוא היה מוצב בפינה המרוחקת ביותר הם לא הצליחו להודיע לו על כך. יצחק מספר ולאחר מכן רות מספרת על מה שקרה לה. אבל עכשיו עליהם לשוב פנימה, אל הפצועים. בחדר החולים היא רואה את שושנה. רות נזכרת פתאום שהיא טרם ראתה את שלום, בעלה של שושנה. "שושנה, איפה שלום?" היא שואלת. זו מרימה כתפיים, לא משיבה. רות יודעת שהוא לא חזר מההר. בחושך הולכים לחפש אותו ומביאים אותו הביתה, אבל אז הוא כבר לא בין החיים. חמישה הרוגים יש להם, אפוא. אותו לילה שומרת רות בחדר החולים, ביחד עם שושנה. היא מנסה לשוחח אתה, אבל שושנה יושבת, מביטה בעיניים ריקות ברצפה. הפצועים נאנחים ונאנקים. רות הולכת מאחד לשני ומנסה לעודד אותם, אבל הספק זוחל בליבה. מה יהיה עם כל הבחורים האלה, ששוכבים שם חסרי אונים עם כדורים ורסיסים בגופם? באמצע הלילה שומעת רות לפתע אנשים מדברים בקולי קולות וצעדים מתקרבים. הנה מגיע מלמטה כוח העזר, שכה השתוקקו וחיכו לו. הם מביאים כלי נשק ואמצעי חבישה. ביום לא הייתה להם כל אפשרות לעבור את תחנת המשטרה, על כן הם נאלצו להמתין לחשכה. הם דאגו מאד, אבל לא יכלו לעזור. וכאשר פתאום הקשר נותק, לא ידעו מה לחשוב. הם מותשים. ההליכה הממושכת בהרים עם מטען כבד התישה אותם. בנוסף לכך הם איבדו את הדרך, וגם זה לקח זמן. על אף הכל, הם קיבלו פקודה להגיע לרמות נפתלי בכל מחיר – וכך עשו. עכשיו, שהם כאן, מקבלים את פניהם בשמחה. מצב הרוח משתפר. יש שוב קשר והביאו להם כלי נשק. אחרי שרות עזרה להגיש קפה לכל הבאים, היא יכולה סוף כל סוף לישון. כאבן היא צונחת על הרצפה בפינת המסדרון וישנה כמה שעות. בחלומה היא רצה ויורה. מסביבה מתרוצצים ערבים והיא רואה כיצד הם רוצחים את יצחק… רות מתעוררת מהזעקות של עצמה. יצחק עומד לידה. "ישנת?" רות מחליקה את שיערה הרטוב לאחור. "היה לי חלום זוועתי. אלוהים, הייתי מוכנה לתת הכל תמורת אמבטיה. אני כל כך מלוכלכת." "את יכולה לעמוד בחוץ," אומר יצחק. ואכן, יש עננים, ויורד אפילו מעט גשם. רות יוצאת ונותנת לגשם להרטיב את פניה. זה מסב לה תחושת רעננות. "כדאי לשים כמה סירים בחוץ," היא אומרת, אבל הגשם פוסק מהר מדי, והמים שיורדים מהגגות הם נוזל צהבהב סמיך שלא ניתן להשתמש בו לשום מטרה. עדיין שורר שקט. אין יריות. רות הולכת למטבח כדי להכין אוכל. פולט נפצעה מכדור ששרט אותה ויש לה שפשוף ברגל. מצבו של בעלה גרוע יותר. יש כמה נשים שנפצעו. אחת מהן סובלת מהלם ואינה יכולה לקום. באורח פלא נשארו רות ויצחק בריאים ושלמים. בעלה של החברה ההולנדית שלה, חנה, נהרג. ולחנה תינוק בן שלושה חודשים… אחר הצוהריים קוברים את הקורבנות. חמש אלונקות נישאות במורד ההר. בעמק למטה כבר נחפרו הקברים וכל הנוכחים יורדים למטה, ביניהם גם הרופא והנשים. אחות אחת בלבד נשארת עם החולים. גרונה של רות נשנק כשהיא מביטה בצורות חסרות החיים, העטופות בשמיכות. בקצה של כל אלונקה מבצבצות מתוך השמיכות שתי רגליים לבנות, נוקשות. רעד עובר בה. הנה הם הולכים ללא שוב. חמישה חברים טובים שהקריבו את חייהם. היא תופסת את ידה של שושנה. זו עומדת שם, חיוורת כמוות, עיניה יבשות, נועצת מבט בריק. בדיוק כשרוצים להתחיל בטקס שורקים מסביבם הכדורים. פפוי … זיפ … פוי … זיפ! כולם נשכבים על הבטן, מתחבאים בדשא היבש. והכדורים שורקים. זה עוד היה חסר. חמש האלונקות עומדות מיותמות. |
| Send to Print | Close Window |